אושר ותסכול / מאת: ניסים אמון
במסע הזן, כמו בכל מסע אחר, יש תחנות ושלבים.
יש אומרים חמישה,
יש אומרים עשרה,
ויש אומרים שמונים וארבעה אלף.
ההתחלה היא תמיד החיפוש,
הסוף הוא כשמוצאים,
ובאמצע עושים את העבודה.
מה עוד יש באמצע?
ספקות, בלבול, התמודדות.
עקשנות, בדידות, עצב.
אושר, תסכול ועוד קצת בדידות.
הנה שיר ישן שכתב נזיר אלמוני,
המתאר את קשיי המסע:
"אינני יודע כמה מאיתנו, הנזירים הצעירים,
באמת מבינים את המורה.
אני מוצא את הרצאותיו רחוקות מלהיות בהירות.
עם זאת גיליתי עם עצמי, שאם אני רק יושב דומם לחלוטין,
כה דומם עד שאני מודע להלמות הדם באוזני,
אז אני יכול לפתוח את ה-MIND ל...
לא, לא לשום דבר במיוחד,
פשוט פותח את ה-MIND וזהו.
למרות שכלום לא קרה בפעם הראשונה או השנייה,
יום אחד התחלתי להרגיש איזו תגובה:
לבי התחיל לדבר אלי,
מגלה לי סודות עליהם אפילו לא חלמתי.
אחר כך אני נשאר במצב של אושר נהדר,
כמו אור מבהיק בתוכי ואור מקיף אותי מבחוץ
ושניהם אור אחד…
ואז, במוקדם או במאוחר,
מתוך הרגל,
אני עושה משהו המחזיר אותי בניגוד לכיוון הזרימה של הנחל.
האור נעלם,
ואני מוצא את עצמי שוב בודד,
כמו ביום בו התנתקתי מאמי לראשונה."