כמה זה עולה? / מאת: ניסים אמון
המונח "דהארמה" בעולם הבודהיסטי משמש בשני הקשרים שונים - לפעמים כשאומרים דהארמה מתכוונים לתורת הלימוד המיוחדת של הבודהה אותה היו לומדים בעיקר במנזרים.
לפעמים מתכוונים גם למובן העמוק יותר שהוא האמת עצמה. ה"טאו", החוק הכולל בתוכו את כל מה שיש בכל הכיוונים.
הקשר בין שתי המשמעויות הוא שהדהארמה הבודהיסטית היא רק כלי דרכו אפשר להתחבר אל הדהארמה האחת שאין לה תואר, שהיא כאן ועכשיו והיא החופש הכי גדול.
יום אחד שאל תלמיד את זן מאסטר היונג-בונג הקוריאני:
"מאסטר, האם תואיל בבקשה ללמד אותי את הדהארמה שלך?"
"אני מצטער," ענה המורה, "אבל הדהארמה שלי היא מאוד יקרה."
"כמה היא עולה?"
"כמה אתה יכול לשלם?"
התלמיד הוציא מתוך כיסו מספר מטבעות - "זה כל מה שיש לי."
"גם אם תציע לי ערמת זהב בגובה של הר, עדיין הדהארמה שלי תהיה יקרה מדי."
התלמיד חזר לאולם המדיטציה וחשב:
היה היגיון בדבריו של המורה, באמת אי אפשר לקנות את הדהארמה בכסף. אם היה אפשר, אנשים עשירים היו עושים את זה מזמן.
כנראה שזו לא שאלה של כסף אלא משהו אחר. משהו שצריך להתאמץ באופן מיוחד בשבילו, משהו ששווה יותר מכסף. מה אני יכול לתת ששווה יותר מהר של זהב?
הוא עשה מדיטציה וחשב הרבה ואחרי כמה חודשים הייתה לו תשובה:
"מאסטר, אני יודע במה לשלם - אתן לך את חיי. אני אעשה כל מה שתבקש, אהיה לך למשרת."
"גם אם תציע לי אלף גלגולי חיים, גם אז, עדיין הדהארמה תהייה יקרה מדי."
הוא חזר לאולם המדיטציה וחשב על זה עוד כמה חודשים.
הוא הסכים שרק להיות משרת לא יספיק כדי לזכות בדהארמה. גם אם ימסור את חייו בפועל, עדיין היא תישאר בלתי מושגת. הוא תהה מה אפשר להציע שיהיה שווה עוד יותר מאלף גלגולי חיים.
הוא חשב הרבה עד שנפל לו האסימון - כדי להתמסר באמת, לא מספיק לתת את הכסף שלך או את הזמן שלך, צריך לוותר על משהו עמוק יותר - על האישיות שלך.
"אני אתן לך את ה-MIND שלי," הוא אמר למורה בגאווה.
"ה-MIND שלך הוא ערימה של זבל מצחין ואין לי כל שימוש בו. גם אם תיתן לי את כל מה שיש לך בראש כפול עשרת אלפים, עדיין הדהארמה שלי תהייה יקרה מדי."
התלמיד חזר מובס לאולם המדיטציה. המורה סירב לקבל את כל מה שהיה לו להציע ולא היה לו שום דבר אחר.
מעבר לרכוש, לחיים ולמחשבות, מה עוד יש שם? הוא נשבע שלא יחזור אל המורה עד שיגיע להארה והתכונן לשבת על הכרית תקופה ארוכה.
יום אחד הוא הסתכל מהחלון והבין משהו גדול:
האמת הייתה פרושה לפניו - השמים, העצים, העננים, הכל היה כל כך אמיתי, עולם שלם התקיים באופן מושלם בלי כל קשר אליו.
הוא נדהם מהתגלית, הוא הבין שאת כל הדעות המתוחכמות והשאלות המיוחדות שהיו לו הוא יכול לשים בצד. זה לא מעניין אף אחד ואין לכך שום קשר עם העולם.
הוא מיהר אל חדר המורה:
"מאסטר, אני יודע כמה היא עולה, הדהארמה."
"כן? כמה היא עולה?"
"השמים כחולים, הדשא הוא ירוק."
"לא, לא," חייך היונג-בונג, "הדהארמה שלי היא עוד יותר יקרה אפילו מזה."
שלושה שבועות ישב הנזיר באולם המדיטציה וככל שחשב על העניין הוא כעס יותר. הוא הרי ויתר על כל מה שהיה לו ונפתח אל העולם:
השמים היו כחולים, הדשא ירוק, הסוכר מתוק, המלח מלוח, בקיץ חם ובחורף יורד שלג. כך הוא העולם וכזו היא האמת.
הוא זכר את התחושה הנהדרת איתה נכנס לחדר המורה בפעם האחרונה. תחושה לא מוכרת ומאוד מרגשת - קשה להסביר בדיוק את מה שקרה לו במדיטציה, אבל פתאום הוא נפתח לקבל את האמת בלי לנסות להבין אותה.
ובכל זאת התשובה שלו לא התקבלה והמורה התעקש שהדהארמה עולה עוד יותר מזה. בניגוד לפעמים הקודמות, הפעם תחושת ההבנה שלו הייתה כל כך חזקה שהוא לא היה מוכן להסכים עם תבוסה.
הוא התפרץ לחדר של מאסטר בונג "אני כבר לא צריך את הדהארמה שלך," אמר והוסיף:
"אתה יכול לקחת את הדהארמה שלך ולדחוף אותה לתחת שלך!"
המורה התפרץ בצחוק גדול, מה שהעליב את התלמיד עוד יותר. הוא קם במהירות, פנה אל הדלת בצעדים גדולים ופתח אותה בכוח רב.
כשגופו היה כבר כמעט בחוץ, קרא אליו המורה:
"חכה רק רגע..."
התלמיד נעצר והסתובב במקום.
"אל תאבד את הדהארמה שלי!" אמר היונג-בונג בעיניים נוצצות.
למשמע מילים אלה זכה התלמיד בהארה.